ט' באב התשע"ה 26.7.15

 מחורבן להתחדשות – לאן יוצאים מט' באב?

לימוד ושיח על דרכים להתחדשות בכל תחומי החיים. הלימוד יחל לקראת צאת צום ט' באב ובסופו נקיים ארוחה משותפת.

חורבן

על חורבן והתחדשות | מאת אורית רוזנבליט

הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים / יהודה עמיחי
מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים,
לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם
פְּרָחִים בָּאָבִיב.
הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים,
הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה
כְּמוֹ חָצֵר.
אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים
אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ
כְּמוֹ הַחֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ.
וּלְחִישָׁה תִּשָּׁמַע בַּמָּקוֹם
שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת
אֲשֶׁר נֶחְרַב

השיר הזה של יהודה עמיחי מלווה אותי שנים רבות. אני נזכרת בו ונעזרת בו בכל פעם שאני נפגשת עם מאבק של צדק מול צדק. כשצדק אחד עומד מול צדק אחר וכל אחד מהם דורש בלעדיות, אני רואה לנגד עיניי מלחמה, והמקום שבו מתרחשת מלחמה הוא רמוס וקשה. המקום שבו מתרחשת מלחמה, אין בו אהבה, אין בו אלוקים, יש בו רק חורבן. וכאן, תוך כדי כתיבה, קורה לי מה שוודאי קורה במלחמות: הצדק שעליו נלחמים נרמס, נשכח, ובוודאי אינו צומח.

יהודה עמיחי שר בזכות הספקות. המקום שבו אנו צודקים הוא הבית הבנוי, העומד יציב על תלו. הבית, כמו הצדק, בנוי לתלפיות, יציב ומאפשר מנוחה לגוף ולנשמה. בני אדם שואפים ליציבות, לביטחון, למנוחה, לצדק. טוב להיות צודק. אבל במקום שבו אנו צודקים אנחנו רואים רק את עצמנו, מתגדרים בצדקתנו, ואין מקום למפגש עם הזולת. כשאנחנו בבית, האחר שבחוץ הוא הזר, ולעתים אף האויב המאיים. רק כשנצא מהבית, או מן הצדק, נתפנה לראות את הזולת ונוכל לחוש את פגיעותו, לפגוש את מאווייו, לשמוע את לחישותיו.

הספק הוא הצדק התחוח, כמו אדמה חרושה. הוא מאפשר זריעה ומזמן צמיחה. הספק מבקש מפגש עם ספק אחר. הוא מזמין ללימוד, ליצירה ולאהבה. לכן המקום שבו עמד הבית שנחרב הוא מקומה של ראשית בריאה חדשה. אישה יודעת בגופה את המחזוריות הזאת של בניין וחורבנו, חורבן והאהבה שהוא מזמין.

גם הטבע יודע את המחזור הזה. חודש אב הוא שיאו של הקיץ, זמן שבו הבית אינו מגן מהחום, שבו השמש מייבשת הכל, העולם עומד בשיא היובש, וכבר כמעט שאין פרי על העצים. בדיוק בחודש הזה, שבו נדמה שהעולם נשרף, מציינים את האבל הגדול על החורבן. חרב בעברית פירושו גם יבש. היובש של הקיץ הישראלי יוצר חוויה של חורבן. היובש הזה הוא רמוס וקשה. אולי זו הסיבה העמוקה לחורבן הבית באב. בשיא היובש אנו חשים היטב את החורבן.

החורבן כבסיס לצמיחה

במבט היסטורי הביא חורבנו של הבית ליצירה והתחדשות בלתי נתפסים. על חורבן הבית נבנתה תרבות עשירה וענפה שמקיפה את כל תחומי החיים. העם היהודי יצר על חורבן הבית תרבות ללא בית, תרבות של שאלות, תרבות של ספקות, תרבות הולכת, תרבות של הלכה, ולמרבה החכמה, גם תרבות בונה ויוצרת שלא ויתרה מעולם על האבל. האבל על הבית שחרב נכנס ללוח השנה שלנו, שולב ועוצב בו כחלק בלתי נפרד מהחיים.

מסכת תענית במשנה מספרת לנו על התהליך הזה המביא לחורבן, תהליך שבו משתבשת התקשורת שבין הארץ לשמים, תהליך שבו אלוקים מתריע בפני בני האדם על שבירת הסדר החברתי וקורא להם לתקנו. במשניות הראשונות של הפרק האחרון במסכת תענית מתועד כיצד נהגו משמרות הכוהנים כשהעולם עמד בתיקונו והבית עמד על תלו (תענית ד, א-ה). אבל הבית נחרב (תענית ד, ו), וכאן, כשהמסכת מגיעה לסיומה והחורבן הושלם, אנחנו עדים לשמחת הצמיחה וההתחדשות (משנה ז):

"אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים,

שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין [….] וכן הוא אומר (שיר השירים ג): "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו". ביום חתנתו זו מתן תורה, וביום שמחת לבו זה בניין בית המקדש. יהי רצון שייבנה בימינו".

באותו חודש עצמו, שבוע לאחר האבל הכבד על החורבן, אנחנו מציינים את חג האהבה. ט"ו באב (כמו יום הכיפורים) הוא חג של התחדשות, של צמיחה, של חתונות. ממש כשבטבע של ארצנו הטללים מתחילים להתרבות, החצבים מתחילים לפרוח בגבעות ומתחדש תהליך בריאת העולם, ממש אז עולות מתוך האבל התקווה והשאיפה והאמונה בהתחדשות העולם ובבנייה.

ואנחנו היום בזמנים של הרבה מאוד צדק. צדק מול צדק מול צדק. איך נשכיל להיות במצב של לחישה, של מפגש, של אהבה? איך נלמד לחיות במצב שבו הבנייה עצמה חשובה יותר מהבית שיעמוד? איך נדע להמשיך את היצירה ארוכת השנים הזאת שהיא היא העיקר ולא תוצריה? איך נלמד לקדש את המתהווה, את המבקש להשתנות, את הלוחש, ולא את הצועק את צדקתו? איך נלמד מהגוף הנשי לקבל את המחזור הזה של בנייה שנובעת מתוך החורבן? איך נקשיב לטבע ארצנו ולא נעריץ רק את הבניינים העומדים בה בצדקתם. האם יכול חודש אב להיות חודש האם?

מודעות פרסומת