מאמרים ודעות

שואלים, חושבים, תוהים, כותבים ומשתפים…

הקריאה שנכשלה

רגע לפני הכניסה לתפילת נעילה, אנו קוראים בנביאים אודות יונה הנביא המצווה ללכת ולהינבא על העיר האשורית נינווה ולהזהיר את אנשיה לעשות תשובה רגע לפני שתושמד על-ידי רבש"ע. ברם נינוה היא התפל, והסיפור של ספר יונה הוא יונה הנביא עצמו, האיש שלא עשה תשובה.

יונה שוהה במעי הדג שלושה ימים ושלושה לילות ויש שאומרים שהתפלל כל אותו זמן ויש שאומרים רק לאחר אותו זמן, איך שלא תראה את זה הדבר מפתיע (להמשך קריאה)

מחשבות מלימוד אחרון: פרשת כי תצא

פרשת "כי תצא" פותחת בתאור מצב של נצחון במלחמה: כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" (דברים כא י) הפרשה מסתיימת בתאור מצב של זכרון ההפסד במלחמה: זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וגו' (דברים כה יז – יט). הנחה  שעולה מקריאה זו ומשם הפרשה היא כי הפרשה תעסוק בדיני מלחמה.  אם כך היה הדבר, שהרי הקריאה המסורתית של זכרון המלחמה בעמלק כאילו היא מלחמה באויב ממשי האורב לעם ישראל ומתגלה בכל דור ודור בדמות כוח רשע אחר – דמוני, יש לומר – הבא להשמיד את עם ישראל, היתה מתקבלת על הדעת ובת תוקף.

אולם עיון בפרטי הדינים שמונה פרשת "כי תצא" מציב אתגרים שונים לחלוטין שאין בינם לבין דיני מלחמה כמעט דבר.

והנה   הפיסקה הפותחת במלואה:

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ (להמשך קריאה)

מחשבות מלימוד אחרון: תרומה ותצוה – עושר ציבורי – אוטופיה מוגזמת?!?

בפרשות תרומה ותצוה מכתיב אלוהים למשה את תכניתו האוטופית לבניית המשכן ולתפקודי הכוהנים בו.

אלוהים מצוה על משה: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה ב), לאחר מכן הוא מפרט בשישה פסוקים את החומרים השונים אותם יתרמו לבניית המשכן, ומסיים את הפתיחה ביעוד החומרים: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם:" (שם ח). שני הפסוקים הללו ראויים עיון מעמיק: לפי פסוק ב' בניית המשכן תהיה אך ורק מחומרים שיתרמו בנדיבות – כלומר לא מדובר פה בהטלת מס כזה או אחר, אלא בתרומות שיגיסו מכל העם וכל אחד ייתן לפי מדת הנדיבות שלו.  אלוהים מצפה מעם ישראל לתת כל אחד לפי רצונו. הוא לא חושש שהם יסתכלו כמה חבריהם נתנו, הוא לא חושש שהם ישמרו את העושר לעצמם. הוא בטוח שהם יתנו בנדיבות. הפרוט בששת הפסוקים (ג-ז) מבהיר שאכן מדובר בחומרים יקרי ערך. רוצה לומר, המשכן משכנו של אלוהים בקרב העם הוא המקום שאליו על פי התכנית האלוהית יאסף    מתוך התנדבות ובנדיבות כל העושר של בני ישראל. כל אחד יתן מעט ויחד יווצר עושר גדול וזהו: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם:".

קשה לדמיין חברה שבה יתרום כל אחד כפי יכולתו את מעט חומרי הערך שברשותו למען בניית מקום ההועדות משכן הקדושה. ובכל זאת – אלוהים רוצה שבני ישראל יוותרו בנדיבות על מעט העושר החומרי שברשותם, יעבירו אותם לרשות הכלל ויחד יבנו משכן לאלוהים, שהוא בית ציבור משותף לכולם. עצם המעשה הוא מעשה מקודש ואולי זו בעצם כוונת ההנחיות שאלוהים נותן למשה. חברה שתצליח לעמוד במשימה שכזו היא בלי ספק חברה שהקדושה שורה בתוכה – וניתנת כאן הזדמנות לבני ישראל לעלות בדרגה וליצור חברה שהקדושה שורה בה גם על היחסים החברתיים, יחסים של נתינה ללא השוואה, ללא תחרות וללא התחשבנות.

עלינו לחכות לפרשות ויקהל ופיקודי לקראת סיום ספר שמות  לראות מה יעשה משה עם ההנחיות שהוא מקבל כאן בהר סיני.

מחשבות מלימוד אחרון: כמה משפטים על פרשת משפטים

פרשת משפטים היא ערב רב של חוקים – גופים משפטיים – המובאים כהמשך לעשרת הדברות.

התורה לא מציינת את אופי הקשר בינה לבין דברי הברית הניתנים במעמד הר סיני, ולא לגמרי ברור אם המשפטים האלה נאמרים ממש באותו מעמד או שהם מעין נספח לדברי הברית – עשרת הדברות.

הקובץ הפותח מעניין ואקטואלי ביותר:

(א) וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם:

(ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם:

(ג) אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ:

(ד) אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ:

(ה) וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי:

(ו) וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם: ס שמות כא

בצעירותי היה ברור שעבדות משמעותה דפוסי שעבוד שבני אדם לוקים בהם (להמשך קריאה)

מחשבות מלימוד אחרון: מפרשת בשלח ליתרו

יצאנו ממצריים. איזו הקלה.

מכאן מתחילים הנדודים במדבר. בשבועות הקרובים עוד נכונו לנו כמה התרוממויות נפש: בשבוע שעבר קריעת ים סוף (איזו התרוממות נפש – פרעה וכל צבאו טבעו בים!) ובשבוע הבא מתן תורה. כבר אפשר לראות איך בין לבין הנדודים קשים, מתסכלים מעייפים  ועם ישראל כמו עם ישראל איננו סובלני ביותר, ורבים כבר מוכנים לחזור מצרימה.

קשה לראות בתוך המהלך הזה המפורט לפרטי פרטים את גודל המהפכה. קשה להבין אותו גם בתוך כל פרטי הזכרונות של יציאת מצריים שאנחנו מקיימים כיהודים – שבת, פסח, סוכות ושבועות, וגם הנחת התפילין היומיומית מתפרשת כזכרון ליציאת מצריים.

בסוף פרשת בא מתוארת יציאת מצריים מתוך תודעה של ההסטוריה המתרחשת:

 (ח) וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם: (ט) וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם: (י) וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה: (שמות יג)

וגם: (טז) וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם: (שם)

הנחת התפילין היא מדרש על פסוקים אלה: יהודים מניחים תפילין על הראש בין העיניים ועל הידיים ממש לפי המצווה כאן.

התורה מצווה לשים את יציאת מצריים כאות על ידינו, ולזכרון בין עינינו. העובדה שהיינו עבדים וקיבלנו חירות, אמורה לכונן את התודעה היהודית הן ברמה האישית והן ברמה הלאומית.

כשיהודי מניח תפילין הוא קושר את עצמו מתוך בחירה. מעשה תמוהה זה הוא שיא החירות. יהודי קושר את עצמו, כלומר מתחייב למערכת חוקים, לחברה בה הוא חי. הוא מתחייב לחיים מוסריים מתוך חירות ומחויבות לצו האלוהי – לתורה ואמור לעשות זאת מתוך בחירה חופשית. לקום בבוקר ולהניח תפילין, גם אם זה לא ממש מרגש  או מתאים באותו רגע. להמשך קריאה

מחשבות מלימוד אחרון: ואלה שמות בני ישראל

נכתב בעקבות לימוד פרשת שמות בבית המדרש.

"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ" (שמות א א). פתיחתה של פרשת שמות אינה מעוררת תשומת לב מיוחדת. אולם אם נשים לב למושג בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, נראה שהוא משנה כאן את משמעותו מציון כלל בני יעקב, לשמו של כלל ישראל.   בְּנֵי יִשְׂרָאֵל  הם המושא של פרשת שמות, של ספר שמות כולו (וגם של שלושת החומשים שאחריו).  בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הם בני יעקב, כלומר משפחה שהולכת ומתרחבת, את זאת ניתן להבין מהמשך הפסוק: אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. העובדה שהם כולם בנים של אב אחד (יעקב), מבטאת קשר של גורל משותף, יחד עם  זכרון היחסים המורכבים והמסוכסכים מספר בראשית. השימוש החוזר בכינוי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מניח יחסים משפחתיים.

בפתח העיון בפרשת שמות שאלנו מתי משפחה הופכת לעם? והאם בהכרח ותמיד  עַם הוא משפחה מורחבת? להמשך קריאה

מחשבות מלימוד אחרון: אחווה וקנאת אחים בסיפורי בראשית

נכתב בעקבות לימוד פרשת וישלח בבית המדרש. ואקטואלי מאוד גם לאחר ו"ישב", "מקץ" ו"ויגש"

בחזרתו ארצה לאחר שנים ארוכות בבית לבן, מוטרד יעקב מאוד מההכרח לשוב ולפגוש את אחיו את עשו. מקריאה בפרשת וישלח לא ברור ממה בדיוק הוא מוטרד, האם הוא חושש שעשו עדיין רוצה לנקום בו על גנבת הבכורה,  האם אלה רגשות האשם שמיסרים אותו, האם הוא חושש שעשו ימנע את שיבתו לבית אבא.  הפרשה מאריכה בתאור ההכנות של יעקב למפגש הגורלי הזה. והנה לאחר דחיות רבות כשהוא פוגש את עשו כתוב: וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ: (בראשית לג  4). נראה שעשו שמח מאוד לפגוש את יעקב, להכיר את נשותיו ואת ילדיו, הוא מסרב לקבל את כל המתנות והתקרובות שיעקב הכין לו, ואף מציע ליעקב ללכת איתו יחד. יעקב מסרב (בנימוס, יש לומר) ונפרד מעשו לשלום. נראה שגם אחרי המפגש בו מתבהר  כמעט בודאות שעשו אינו שומר טינה ליעקב, יעקב נשאר עם רגשי האשם ביחס לעשו.

נשאלה בבית המדרש השאלה האם יש מקום המציג אהבת אחים, האם יש מקום בו כתוב אהבה ביחסי אחים, ואם לוא מדוע?

ואכן, ספר בראשית מציג סדרה של יחסים מתוחים וטרגיים (להמשך קריאה)

מחשבות מלימוד אחרון20/09

מה הקשר בין תשובה וחגי תשרי לתחושת בית?

התשובה בתורה קשורה לשיבה, "השיבוני ואשובה", אך לאן ומאין? חזרה פנימה או אחורה? השיבה היא התקדמות או נסיגה?

לאה גולדברג מסיימת את שירה "משירי הבן האובד" בשיר "בתשובתו" בו חוזר הבן האובד לבית הוריו ואומר:


לֹא זַכַּאי, אַף לֹא נְקִי-כַּפַּיִם,

וְהַלֵּב לֹא חָזַר בִּתְשׁוּבָה –

וַיִּכְרַע עַל הַסַּף אַפַּיִם,

וַיִּשְׁכַּב וְלָקוּם לֹא אָבָה.

 /

"שִׁבְעָתַיִם מָעַלְתִּי הַמַּעַל,

שִׁבְעָתַיִם חִלַּלְתִּי הַשֵּׁם,

וְעֵדִים הַשָּׁמַיִם מִמַּעַל,

כִּי תָּמִיד הָיִיתִי אָשֵׁם.

 /

וְעֵדִים הַשָּׁמַיִם מִמַּעַל

שֶׁדָּבַק בִּבְשָׂרִי הַחֵטְא,

כִּי אָשׁוּב וְאֶמְעַל הַמַּעַל,

כִּי עוֹדֶנִּי הַבֵּן הָאוֹבֵד".


תחושת החטא דובקת בכל מי שעשה פעם מעשה שלא צלח, אם פגע בחבר, או נכשל באתגר. חוויה זו והמועקה שבצידה, מביאות את האשמה שאל לנו לתת לה לשלוט בחיינו. התשובה ואיתה ההגדרה מחדש של דרכנו האישית או החברתית, היא גם חיפוש מחודש של חווית הבית.

אך לאב, בשירה של לאה גולדברג, קשה לקבל את בנו שיצא ועזב וחטא:

לְעוֹלָם לֹא יִסְלַח אָבִיךָ,

לֹא סְלִיחוֹת הוּא אָגַר בַּלֵּב.

קוּמָה, בְּנִי, וְקַבֵּל מֵאָבִיךָ

אֶת בִּרְכַּת חֲרוֹנוֹ הָאוֹהֵב".

גם בהלכות תשובה של הרמב"ם וגם בפרשת ניצבים אלוהים מקבל את האדם בכל זמן שיחליט לשוב, ואילו לאב בשירה של לאה גולדברג קשה לקבל את הבן שיצא ועזב וחטא.

יותר מכל רוצה כל אחד מאיתנו שיקבלו אותו ויאהבו אותו גם אם שגה, חטא, עזב או ברח. ואולי כשעוזבים בית מחפשים בית במקום אחר, אולי תהליך התשובה הוא שיבה לעצמינו, שיבה לדרך הנכונה לנו או שיבה לדרך שנדמה כי אבדה. אך נדמה כי למעשה, התשובה איננה חזרה לעבר, כי אם יצירת דרך חדשה שניזונה מהעבר וממשיכה הלאה.

שבוע טוב.

(אפשר ורצוי להגיב)


"חודש אב – על החורבן וההתחדשות" – אורית רוזנבליט

מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים,

לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם

פְּרָחִים בָּאָבִיב.

הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים,

הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה

כְּמוֹ חָצֵר. [מתוך: המקום שבו אנו צודקים / יהודה עמיחי]

להמשך קריאה…

למה ללמוד עם חילונים? – יהודה טאובמן

מימי לימודי בבית הספר המשותף בשדה אליהו רודף אותי זכרון האירוע הבא. בהיותנו בכיתה י' או י"א היינו אמורים להיפגש עם תלמידים חילוניים מביה"ס בקיבוץ מזרע. ערכו לנו שיעור הכנה למפגש. ציפיתי להכנה שבה יובהר לנו הפורמט של המפגש, אולי אף הנושאים שיעלו במהלכו, חשבתי גם שיספקו לנו כמה תשובות שיהיו מוכנות בפינו לשאלות שעשויות לעלות במפגש.

להמשך קריאה…

"שמור את חודש האביב" (דברים טז, א) – אורית רוזנבליט

בתורה אין שמות לחודשים אלא רק מספרים: בחודש הראשון, בחודש השני, השביעי וכו'. רק חודש אחד נקרא בשם: "חודש האביב". איך שומרים את חודש האביב? ע"פ התורה עושים בו פסח. "שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלקיך כי בחדש האביב הוציאך ה' אלוקיך ממצרים לילה" [דברים ט"ז א']…. להמשך קריאה…

מודעות פרסומת

תגובה אחת ל-“מאמרים ודעות

  1. פינגבק: Tu Israel » Blog Archive » את העושר אלוהים – hallar riquezas dios·

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s