"תורה צוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב" – למה ללמוד עם חילונים?![1]

יהודה טאובמן

מימי לימודי בבית הספר המשותף בשדה אליהו רודף אותי זכרון האירוע הבא. בהיותנו בכיתה י' או י"א היינו אמורים להיפגש עם תלמידים חילוניים מביה"ס בקיבוץ מזרע. ערכו לנו שיעור הכנה למפגש. ציפיתי להכנה שבה יובהר לנו הפורמט של המפגש, אולי אף הנושאים שיעלו במהלכו, חשבתי גם שיספקו לנו כמה תשובות שיהיו מוכנות בפינו לשאלות שעשויות לעלות במפגש. אלא שלהפתעתי התייצב לפנינו אחד מהמורים בבית הספר, ומפאת כבודו שכבר אז היה די מרובה ומאז רק הלך ורב, לא אזכיר את שמו, ובמשך שלושת רבעי שעה נתן אותו מורה מופע אימים של בוז ולגלוג מלווה במימיקה שנעה בין זלזול וגועל וברטוריקה דרמטית שבסופה הוברר לנו שאנו הולכים לפגוש קבוצה של בהמות, רפי שכל, נטולי ידע, ערכים וחוט שידרה, בקיצור כמעט "פסולת אנושית". שלושים שנה עברו מאז והופעתו זו עדיין חיה ושמורה עמדי.

לא הייתי נדרש לסיפור העצוב הזה רק על מנת להתחשבן עם חינוכי שככלל היה טוב (אני מניח שחלק מהקוראים ניסו לנחש מי הוא המורה אך לא בזה העניין). נער הייתי וגם זקנתי קלות ועדיין אני שואל את עצמי: מה היתה מטרת המפגש המתוכנן עם אותם נערים חילוניים. אני מניח שאת המפגש יזם ביה"ס במזרע ובביה"ס הדתי שלנו ראו לנכון להיענות לאתגר, להעשיר ולקרב את התלמידים החילוניים, אולי אף לחזק את הביטחון שלנו ולהכין אותנו לקראת מפגש עתידי עם העולם החילוני,  בטרם ניתקל בו בצבא או בחיים. אלא שאותו מופע עלוב, לו היינו עדים, העיד על פחד עמוק שהיה טבוע בקו החינוכי שלאורו חונכנו, ולפיו העולם החילוני מפתה קורץ ובעיקר מסוכן ויש לחסן את הנוער מפני הנטייה המסוכנת לחילון. המפגש משום מה לא התקיים לבסוף ואני נותרתי רק עם הזכרון המעיק של הופעת המורה ועם אותה שאלה שאליה אתייחס כאן.

תופעה שאז עדיין לא היתה קיימת והיום לשמחתי כבר נפוצה עד בנאלית, היא עובדת קיומן של קבוצות לומדות משותפות לדתיים וחילוניים. בעבר זה היה אירוע, אחר כך עוד חידוש מרגש, והיום זו כבר כמעט עובדה בסיסית, ויש אומרים- שיגרה שאינה ראויה לציון.

אלא שלמרות שמדובר במהלך קיים ולגיטימי שכבר פועל בהצלחה, עדיין עולה פעמים רבות, בעיקר בקרב המשקיפים מן הצד, השאלה הבאה.

"אני מבין למה החילונים זקוקים ללימוד הזה ואיזה צורך זה ממלא אצלם ואני מבין גם שהדתיים רוצים שהחילוניים ידעו יותר ולכן לומדים עמם, אך מעבר ל"קירוב החילונים" אין לדתיים צורך חשוב בלימוד המשותף. שהרי החילוני הבור ממילא, לא יכול להוסיף על מה שאנו יודעים מהבית ולא עוד אלא שיש במפגש גם סיכון, שהרי החילוני עלול חלילה להשפיע על הדתי (למרות בורותו) ואז כל המהלך של "קירובו" יצא בהפסדנו."

לנוכח קיומה של השאלה בפורומים שונים וברמות שונות של תודעה גם אצל חלק מן הלומדים הדתיים ששותפים במה שאכנה להלן "הלימוד המעורב", נראה שכדאי לבחון או להזכיר: מה יוצא לדתיים מהלימוד הזה?!

נראה שהמענה לשאלה שלעיל נוגע בשאלה עמוקה הרבה יותר, והיא האם ראוי לאדם לבדוק את אמונתו מדי פעם, האם ראוי לו לשאול את עצמו שאלות, ולעמת את עצמו עם קשיים וסתירות? האם כדאי להמשיך לחפש "אמת", או שראוי לנוח כבר ולחיות בנחת גם אם בטעות, אבל עם תחושת עליונות אנינה של צדק.

הדילמה הבסיסית הזאת, שכל אדם מאמין עומד בפניה השכם והערב, ניצבת במלוא חומרתה בנוגע ללימוד המשותף.

ההנחות הסטטיסטיות אומרות שככל שיגבהו המחיצות בין הזרמים יקל לשמור על המחנה. החינוך החרדי מהווה מודל לגישה הבדלנית ומצטייר כבעל אחוזי נשירה נמוכים יותר מהחינוך הציוני דתי שדגל במעורבות (האם עדיין?) אולם השאלה אינה רק שאלה חינוכית, אלא גם שאלה של דרך חיים. ומכאן עולה השאלה במלא חומרתה מהי המחויבות הראשונה של האדם האם לאמונה או לאמת? מובן שהתשובה המיידית היא החיבור הנעשה בסוף קריאת שמע "אמת ואמונה", אלא שאפילו שם החיבור הוא תפר חיצוני מאוחר לצורך התפילה, שאינו מגיע מהמקורות. מדובר בשאיפה ובחלום ובמצב אידילי ונטול קשיים ובעיות, אלא שהחיים מתעקשים שלא להישמע לכללי האידיליה ולהישאר תחומים במציאות קשה ופרובלמטית, האמת והאמונה כידוע לא תמיד חופפים.

מכיוון שלימוד משותף הוא אכן מסוכן ועשויה לעלות בו בחריפות רבה הדילמה שבין אמת ואמונה, הרי שצריכה להיות גלומה בו גם טובה גדולה, שתהווה סיבה לקיומו. במדרש תנחומא מופיע סיפור המבהיר היטב הן את הסיכון והן את הרווח הטמון בלימוד המשותף.

מעשה בגר אחד ששאל את רבי יוחנן בן זכאי: "אילין מילייא דאתון עבדין [אלו מילים שאתם עושים] נראין כמין כשפין, אתם מביאין פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה ואם אחד מכם מטמא מת מזין עליו שנים ושלש טיפין ואתם אומרים לו טהרת"?

 א"ל: נכנסה בך רוח חזזית [תזזית] מימיך?

 א"ל: לאו.

א"ל: שמא ראית אדם שנכנסה בו רוח חזזית?

 א"ל: הן.

א"ל: ומה אתם עושים לו?

א"ל: מביאין עיקרין מעשנין תחתיו ומרביצין עליה מים והיא בורחת.

א"ל: ישמעו אזניך מה שאתה מוציא מפיך! כך הרוח הזו היא רוח הטומאה, דכתיב: (זכריה ו) "וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" מזין עליו מי נדה והוא בורח.

 לאחר שיצא הגוי אמרו לו תלמידיו: רבינו לזה דחית בקנה- לנו מה אתה אומר?

 אמר להן: חייכם לא המת מטמא ולא פרה מטהרה ולא המים מטהרין, אלא אמר הקב"ה: חקה חקקתי גזרה גזרתי אין אתה רשאי לעבור על גזרתי דכתיב: זאת חקת התורה! [תנחומא לפר' חוקת פרק ח' פרשיה ח'[2]]

 

הסיפור בתנחומא המובא בשינויים קלים בכמה מקורות נוספים הוא חלק מז'אנר שלם של סיפורים על האחר- מין, כותי, גר, עכו"ם ועוד, הבא לבית המדרש וזורק לחללו של הלימוד שאלה. בסיפורנו הגר שואל על פרויקט הפרה האדומה הנראה לו כמו כשפים. מרגע שנכנס "הזר" לסיפור מתחיל דיאלוג כפול המתחלק לשניים 'שיח חיצוני' ו'שיח פנימי'. ר' יוחנן בן זכאי מתחיל בשיח החיצוני ומורח את הגר תוך שהוא מראה לו שגם בעולמו שלו נעשים דברים שכאלה. הגוי ו/או הגר מתרצה כצפוי והולך. אלא שאז מתחיל מהלך נוסף משמעותי שמתנהל בשיח הפנימי. "לזה דחית בקנה לנו מה אתה אומר"?, מזדרזים להקשות התלמידים, לפתע מתברר לנו שהגוי האיר בשאלתו שאלה גדולה, שככל הנראה רבצה בבית המדרש בלב התלמידים, אלא שמשום מה לא עלתה (היעדר לגיטימציה לשאלות קשות? ראיית הנתון כמובן מאליו?) הסיבות לאי שאלת השאלה לפני כן חשובות ומענין לשער אותן, אך למרות זאת נתמקד בהמשך הסיפור. עתה משנשאלה השאלה, על ידי האחר,  הרי היא עולה בכל חריפותה. "לנו מה אתה אומר?" שואלים התלמידים. ומהמהלך הבא של תשובת רבי יוחנן בן זכאי מתברר שהגוי עלה על משהו דרמטי, חשוב ומהותי באמונה, שאילו לא היה שואל על כך, יתכן שלא היה עולה כלל. "כל ענייני טומאה וטהרה", אומר רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו, "כולם שרירותיים לחלוטין". "לא המת מטמא ולא הפרה מטהרה ולא המים מטהרין" קשה להפריז בערכה ועוצמתה של הכרזה זו שלרבי יוחנן בן זכאי. "אל תחפשו נימוקים לענייני הטומאה והטהרה, על אותן תלי תילים של הלכות הררים שלדינין ומסכתות, אלו כולן חוקות וגזרות שאין אתם רשאים לעבור עליהן ולהרהר אחריהן או להבינן.

"אין לי תשובה!" אומר ריב"ז ומציף לעינינו את כל הסיכון ואת כל היופי שבלימוד שנפתח מחדש בזכות 'שיח חיצוני'. הדברים הקשים ביותר הם גם החשובים מכל והם יסודות האמונה. המקומות בהם נגמרים ההסברים ומתחילה האמונה, הם המקומות בהם קורים הדברים האמיתיים ומתקיימת הכנות. אפשר ואולי אף צריך להגדיר איך נראית פרה אדומה וכמה שערות לבנות פוסלות אותה וכמה אפר צריך, ועוד ועוד כתבי כמויות כיד התלמוד הטובה עליו. אפשר להעביר חיים שלמים בעיסוק טכני של מידות ושיעורין, אלא שלעיתים צריך שיבוא מישהו חיצוני ויטיל ספק בכל המערכת, שיאיר את הדברים החשובים באמת שנמצאים בתשתית הדיון הטכני.

 אלמלא היה עובר הגוי היה מתנהל שם עוד יום שגרתי בבית מדרש, אלא שהופעתו שם ושאלתו, הפכו את אותו היום ליום שבו למדו התלמידים הרבה מעבר למה שיכלו לחלום ובוודאי יצאו ביום ההוא מעוררים ומעורערים קלות.

כמי שחווה לימוד בית מדרשי משותף אני יכול להעיד שמהלך פנטסטי כזה מתרחש כמעט בכל לימוד מעורב. ולאחריו הולך הלומד ושואל את עצמו האם דחיתי אותם בקנה? ולעצמי, מה אני אומר?

ומכאן עולה שהלימוד עם החילוני שבסיפור שלנו היה (ויסלחו לי על כך החילוניים) הגר או הגוי, היינו הלימוד עם הקול האמיתי הלא מודחק והלא מוכחש- מחייב עימות אמיתי, ודרכו ואולי רק דרכו, מתבררת האמת. אמר לי תלמיד דתי בישיבה המעורבת אותה הקמנו "מאז שאני לומד כאן קרה לי דבר מוזר. מצד אחד, התווספו לי שאלות רבות ומצד שני, התחזקה לי האמונה לאין שיעור" וגם את המשפט הזה בצורות שונות שמעתי פעמים רבות בעקבות לימודים מעורבים. ובלימוד המעורב המתמשך, מרחיקים הדברים לכת עוד הרבה מעבר לסיפור בתנחומא, שכן זה איננו גוי, כותי או עכו"ם, אלא אדם מישראל, בשר מבשרה של היהדות. חילוני אגנוסטי מסורתי או לא מוגדר, והתהליך של נוכחותו בבית המדרש אינו חד פעמי אלא קבוע ומתמשך ומתוך השיתוף הרציף הזה, צצות ועולות הבנות חדשות ואמיתות מסעירות.

מפני שכאשר האמת והאמונה מתעמתות ומתחברות בצורה שאינה מאולצת, קורה לאמונה מהלך מופלא, שבו היא מעמיקה ומזדככת. האמונה מאבדת את הדבר שגרם לאותו מורה מתחילת המאמר להתנהגותו המחפירה- "הפחד". אמונה שאינה פוחדת משאלות, אמונה בטוחה בעצמה הופכת להיות כלי נקי. היא קידוש שם שמים והיא אמונה נאצלת שאינה נבנית מחולשתו של הזולת או מכשלונו של האחר אלא נבנית מתוכו ומברו ומצרכיו של המאמין. אמונה של "זה אלי ואנוהו"! אדם המכיר את אלוהיו והתנהגותו היא חלק מהתנהלות עם החיים ולא עם הגב אליהם. אדם ישר השורה עם אלוקים ועם אנשים ויכול.

"אתהלך לפני ה' בארצות החיים אמר רב יהודה זה מקום שווקים" [בבלי יומא ע"א א'] במימרא זו (שאבי נהג לצטט רבות) מופיע סיכום הלימוד המעורב כולו. המקום בו על המהלך לפני ה' להיות הוא- החיים, השווקים, העולם, לא חומות של פחד, לא הסתגרות של חרדה ולא מערה של נזיר. ומכאן גם אמורה לצמוח הקריאה הגדולה הנוספת שאמורה לתת ביסוס חברתי ולגיטימציה ללימוד המעורב.

 הלימוד הדתי הסגור בהלכות אפר פרה אדומה ובשיעוריה ובשערותיה הוא הדיון שאותו מקיימת היהדות כבר מאות שנים, אותו 'שיח פנימי' הוא אחד הגורמים לצביונה של דת ששואלת את עצמה שאלות הלכתיות לדעת, שמרצפת את החיים במצויינות הלכתית מצומצמת. רק לימוד פנימי ומנותק מהעולם יכול לעסוק בשאלות הלכתיות, כמו האם מותר לחטט באף בשבת בזמן שבחצר ליד מפוטמים אווזים ולהלכה אין מה לומר בעניין. רק עולם הלכתי אטום יכול לעסוק באובססיביות שכזאת בהלכות צניעות ולהתעלם מהעלמת מיסים מהם חיים העניים במדינת הרווחה המודרנית ומעושק וניצול של עובדים זרים. אלה ועוד הם כשלים מוסריים שנובעים כתוצאה של שיח פנימי ומערכת הלכתית  סגורה המזינה את עצמה בבעיותיה, כאילו אין עולם בחוץ. הגיע הזמן לקום ולומר שנדרשת הירארכיה דתית חדשה. לא כל המחמיר ומקפיד ומוסיף קוצים של יוד  הרי זה משובח- אלא מי שלומד באמת ובאומץ! שבוחר בחיים ולא בחרדה, בעולם ולא בחרדיות- הוא הגיבור היהודי החדש. הוא הדתי המצטיין. קידוש שם שמים נעשה בשווקים ובמציאות בשוק העבודה ובמבוכי החקיקה המדינית והמשפטית ולא בבית המדרש הישן על גויליו הבלים הירוקים הנרקבים בחבית כתיאורו של ביאליק. התלמיד החכם החדש הוא זה הפוגש את החילוני ואת האחר את האקדמיה את המדע ואת התרבות ואינו פוחד ואינו מאוים. הוא בורר, הוא לומד ומקיים עמם שיג ושיח, הוא מחיה את יהדותו ואמונתו ומעורר לחיים אמת נרדמת, רצוצה, שחוקה ומבוהלת.

ולפני סיום ראוי להוסיף עוד רווח קטן וחשוב בו זוכים הלומדים המעורבים. להפתעתם הרבה יגלו בעלי 'העגלה המלאה' ש'העגלה הריקה' אינה כזו. הגילוי הזה קשה להבנה אך חשוב ואף חיוני לצורך עבודת הקודש על 'מידות' ומשקלות. במהרה מגלה הלומד המעורב ש"עגלה מלאה ועגלה ריקה" הם מושגים כמותיים ולכן גם שטחיים. היינו במקום שמקדש רק את הידע, שמודד כמויות ומתחרה על הגודל, שם אולי העגלה האחת יותר מלאה, אלא שבבדיקה אחרת שמודדת איכות ולא כמות צפויה לו הפתעה. במהרה מגלה הלומד המעורב שאין ריקים ומלאים אלא יש חולשות וחוזקות, החלוקות וההגדרות הישנות לדתיים חילוניים, ריקים ומלאים מאבדות את אחיזתן במציאות והופכות לתיאורים ריקים מתוכן. יש מקומות שבהם ה'עגלה הריקה' מנהלת חברה צודקת ודמוקרטית, מקדמת את מעמד האישה, פועלת למען הגר, היתום האלמנה והחלשים ויש עגלות מלאות שמתעמרות בחלש, במיעוט, בגר, בלא יהודי ובעגונה. ומתוך טשטוש החלוקות הישנות וההירארכיות הקיימות עשויה לצמוח לפתע יהדות אחרת שמאירה פניה ושמה לפנינו שלום. ואולי אז יתרחש נס נוסף ולא נחוש מבוכה כשנאמר בתפילה את המשפט שחותם ארבע מסכתות בתלמוד הבבלי ואחת בירושלמי"

"אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך"[3]

נ.ב. ולא כתבתי פה על עוד המון דברים.

על אהבה

ועל הגאולה

 ועל החיים החדשים הזורמים בעורקי התורה הנפקחת לרוחב ולאורך

ועל המית הלב הפשוט

כי איך תסביר לעולם שמה שהוא נכון וראוי

הוא כמו לנשום,  כמו אויר.

ושלצומת "מורשה" מגיעים מ"פתח תיקווה" ומ"רעננה" ומן ה"כפר הירוק" וגם כנראה מ"אריאל" –

ויש מי שבא מ"כפר סבא" ומ"עמק עכור" ו"בני ברק" ויש שחלפו ב"קאנטרי קלאב".

כי "ככה ישגה הפרדס היונק ומיניק וחי בכל רבבות שבטיו"

---