מחשבות מלימוד אחרון

   – יונה הסיזיפוס שלנו 04/10

                                    קוים לדמותו של נביא האמת והצדק

תעלומה היסטורית אופפת את הפטרת מנחה של יום הכיפורים. מי הוא שהחליט להציב את סיפורו של יונה ברגעים האחרונים שלפני תפילת נעילה, ומדוע? סיפורו הפנטסטי והמרתק של יונה, הנקרא כולו בהפטרה, מאפיל על הקריאה בתורה הן באורכו והן בדמות המצויה במרכזו, שהיא המוקד של מאמר זה.

נביא "קטן" ואנונימי זה, יונה בן אמיתי, הנזכר בפסוק אחד בתנ"ך מלבד ספר יונה, נביא זה הוא לדעתי גדול הנביאים או לכל הפחות 'גדול הנביאים המתמרדים'.

 יונה, שרוב קוראי הספר שואלים את עצמם מה היה הקריטריון שבעטיו הפך האיש הזה לנביא, הופך בקריאה אחרת, שתוצע כאן, לסימן שאלה על כשירותם של כל שאר הנביאים דווקא.

שאלה קבועה מנקרת במוחו של כל קורא ושומע מדי שנה בשנה: האם יתכן שאלהים לא מצא בכל ישראל מישהו קצת יותר מוצלח מיונה? קצת יותר נלהב ואקטיבי? פחות נרגן, פחות מיזנטרופ ויותר קואופרטיבי?

ושאלה נוספת הנלוית לה היא: למה אנחנו מקבלים את כל הסיפור הזה? הרי אם מטרת הספר היא, כמקובל לחשוב, תשובת נינוה (ומדובר בהפטרה שהיא לרוב קצרה) – אז למה לא לקרוא רק את החלק השני – יונה הולך לנינוה מחולל שם תשובה פלאית ושלום על ישראל, או על נינוה?!

אלא ששתי השאלות כרוכות זו בזו. התשובה מתחילה בהבנה העקרונית כי גיבור הסיפור הוא יונה, לטוב ולרע ועל כן הסיפור הוא יונה ולא נינוה. ומכאן נותרת במלוא חריפותה השאלה על התנהגותו ואופיו של יונה כנביא.

התשובה שמוצעת כאן רואה ביונה פורץ דרך. נביא שהפך את המאבק באל לדרך חיים והאיש שהעניק משמעות חדשה ומהפכנית למושג "יראת ה'". על מנת להבין את פעולתו של יונה לעומק יש לעבור את הסיפור לאורכו ולבחון את התנהגותו של יונה במצבים השונים.

אלוהים פונה אל יונה בתביעה "קום לך" ויונה קם כמצווה עליו, אך בורח. צריך לקרוא עוד פעם כדי להאמין. נביאים אחרים מוחים, מתמרמרים, מנסים לרפות את ידי האל, ממעיטים בערך עצמם, מנסים להשתמט אך משתפים פעולה בהמשך או הופכים  לשליחים מסורים לבסוף. לעומת כל אלה יונה בפעולתו הראשונה בספר, כבר בפסוק השני, מציג דפוס חדש- בריחה. בריחה שהיא ירידה לצורך ירידה. יורד ליפו ויורד לאוניה ובהמשך עם תחילת הסערה ירד עוד יותר לתחתית האוניה.

הים סוער, כולם פועלים בתזזית להציל את עצמם ואת אנייתם ויונה יורד לירכתיים ונרדם. רב החובל, כידוע, פונה אליו באותה פניה כמו אלוהים: "'קום' קרא אל אלהיך…" בתמימותו הוא סבור, כמונו, שכך נוהג כל מאמין כשהוא במצוקה. אבל יונה שכבר יודע כי בשלו הסער והפרץ מסרב. 'אני' מודיע יונה בדרכו הפאסיבית, 'בעיצומו של מאבק מיתולוגי. האל מגייס נגדי את כל הים ואני מגייס את כל תעצומות נפשי. גם אם יש תכנית אלוהית- האדם איננו פיון. אין בי כח לשנות את המציאות, אך יש בי את העוז שלא לשתף פעולה ושלא לקיים את חלקי'.

יונה מממש את חירותו כאדם ומוכן לשלם על כך את מחירה הכבד. יונה, ולכך יש לשים לב, עושה הכל על מנת לחמוק משליחותו אך אינו עושה מאום על מנת לחמוק מהתשלום שיגבה ממנו האל על מרדנותו. וכשהמלחים מבצעים ביאושם הגרלה, שגם בה כמובן מתערב האל, השולט בכל חלקי העולם ובכל רובדי המציאות (חוץ מבליבו של איש אחד חרד ואמיץ), נופל הגורל על יונה. המלחים מתפנים לחקור את האשם ולנוכח  שאלותיהם ומן הסתם גם האשמותיהם יוצא יונה בהצהרה שמהווה את גולת הכותרת של כל הספר:

"עִבְרִי אָנֹכִי וְאֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַיָּם וְאֶת הַיַּבָּשָׁה"!

החצי הקצר במשפט מוקדש לתיאור עצמו וחציו מוקדש לתיאור האל. אני עברי ואני גאה בכך! לא קיימת סיטואציה יותר מדוייקת מזו לדרוש את שאמר רבי יהודה על אברהם אבינו "כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד" [ב"ר מ"ב ח'] איש המרידה הבודד ניצב כאן מול כל אחיו בני האנוש, מול הטבע כולו המאיים על חייו ומעל לכל מול האל שנמצא ביבשה באויר ובים, האל שאותו הוא ירא.

תוך שהשתמש יונה בכל המילים המוכרות לכל קורא תנ"ך, על העברים ועל האלהים, הציב את פשר חייו באור אחר והעניק מובן חדש ועמוק ליראה. יראה היא לעיתים סרבנות עד מוות!

בעיצובו האירוני המדוייק של הסיפור, המלחים השומעים, יראים מיד 'יראה גדולה' פעמיים, פעם במענה ליונה ופעם נוספת כעבור שבעה פסוקים. לנוכח יראתם הבנאלית והרגילה עומד הקורא ומשתאה איך מגדיר עצמו יונה כירא אלהים כשהוא עושה ההיפך מהמצווה עליו?

אך יונה שהכריז על עצמו כירא אומר 'אני מכיר את האל ואת יכולותיו, ידעתי כל זאת עוד מראש, אלא שיראה אמיתית אין פירושה צייתנות מוחלטת'. המסר הזה יחזור ויתחזק בכל מפגשיו הבאים של יונה עם דמויות, יצורים, ישויות וצמחים, מדג ותולעת ועד קיקיון, מתושבי נינוה ועד רוח הקדים, כולם יצייתו לאל בצורה מושלמת כמעין תמונת ראי הפוכה ליונה ש'יראתו', שבאה עם היכרותו את האל, גורמת לו לסרבנות מושלמת ומעוררת פליאה.  המלחים המוסריים שאינם מסוגלים בתחילה להשליך את יונה לים, לומדים מיונה איך נאבקים באל ומנסים לשוב לחוף, אך הדרך חזרה חסומה, ויונה שהציע את הפתרון כבר לפני כן, מוטל אל הים.

יעברו עוד שלושה ימים בצינוק עד שישבר יונה. בחושך, בלב ים, בבטן הדג או הדגה, מבודד מהעולם, מאנשים ומהאל מתפלל יונה אל האל ותפילתו מתארת את מצוקתו אך יש לשים לב; חרטה אין בה, תחושת חטא זרה לה והבטחה לשיפור דרכו לא תמצאו שם. גם מתוך מצוקתו מחבר יונה תפילה (או בוחר מתהילים קטעי פסוקים בפינצטה) שתוכנה הוא: אני שמרתי ושומר על האמונה וקורא ואקרא לך, גם אם מאסת בי- אוסיף להביט אליך, גם אם תגרשני לא אגורש (לא כמו אדם וקין אחרי שחטאו). הקשר בין יונה לבין האל דו סטרי גם כשאחד הצדדים מתנכר. התפילה פועלת את פעולתה ויונה אחרי שהות קצרה, מוקא אל החוף.

בפרק ג', הקצר מבין פרקי הספר, מתרחש שיתוף הפעולה בין האל, יונה ונינוה. מהירות תשובתה של העיר, חוזרת ומבהירה לקורא שנינוה היא רק הרקע לסיפור עצמו, שהוא כאמור, המאבק בין יונה לאלהים. משוואת  ביניים של הישויות בפר מציגה א התמונה הבאה: בצד אחד ניצבים השמים, הארץ, הים, הדגים, המלחים, והרבה משתים עשרה ריבוא אדם, בקר, צאן ואלהים אחד ואילו מהעבר האחר עומד בבדידותו יונה העברי.

כזכור בפרק א' ביקש יונה מהמלחים שישליכוהו אל מותו בים הסוער או לזרועות האל, אבל עכשיו הוא עולה מדרגה ומבקש מפורשות מהאל שיקח את חייו כי טוב מותו מחייו. כבר נתקלנו בנביאים, ממשה ועד אליהו וירמיהו שביקשו את נפשם למות אך אף אחד לא ביקש זאת ברצינות ובהתמדה כמו יונה. ולאור נחרצותו של יונה למות ולא לשתף פעולה ראוי לנסות ולהבין את עמדתו העיקשת של יונה להיאבק באל ובציוויו.

אם לכל היקום יש זכות ציות צריכה להיות קיימת גם זכות הסירוב. יונה- הוא איש היראה הבודד, נלחם מלחמה חסרת סיכוי כנגד מכונה דורסנית שכל חלקיה פועלים במטרה אחת – לגרום לו לשתף פעולה, אלא שיונה מתעקש על כך שהציות חייב להיות זכות ולא חובה. לא תתכן עבודת אלהים אמיתית אם היא מגובה בתגמול על קיומה  או בסנקציה על אי קיומה! 'יראה' אומר יונה 'אינה פחד ואינה רצון לשאת חן ואינה מחייבת שיתוף פעולה', וכך הוא  מתמיד במאבקו ללא מורא ופחד בצורה מעוררת התפעלות, אלא שהמערכת שמולו אינה מרפה ומתעקשת לשבור את רוחו.

בפרק ד' בפעם הראשונה חווה יונה רגש חיובי. כל כך דלה התמיכה בו וכל כך גורפת הבדידות עד שקיקיון הצומח לו מעל ראשו גורם לו 'שמחה גדולה'. סוף סוף חש יונה כי משהו בעולם ואפילו יהא זה צמח רעיל, מפגין כלפיו יחס חיובי- להציל לו מרעתו. וכך ה'רעה הגדולה' שחש בהינצל נינוה מתחלפת ב'שמחה גדולה' על הקיקיון, אמנם כבר לפני כן היה לו צל מהסוכה שעשה לעצמו, (שכן יונה אינו כה פאסיבי כמו שאנחנו נוטים לדמיין אותו) אלא שלאדם מורד ומיואש כל כך, גם צל קטן שניתן במתנה יכול לחמם את הלב ולקרר את הגוף התשוש מהחום. לרגע אחד בודד הרשה לעצמו יונה להיות תמים ולתת אמון בטבע או באל וזה עלה לו ביוקר. כבר בבוקר שלמחרת נכזבה ההצלה, תולעת מכה את הקיקיון השמש מכה על ראש יונה ורוח קדים חרישית מייבשת את רוחו ונפשו. יונה השבור מבקש את נפשו למות בשלישית וזוכה ל"דיאלוג" לגלגני מהאל שנועד להעמיד את היחסים ביניהם על מקומם. 'אני השואל ואני העונה', אומר האל 'ובסופו של דבר אני הקובע'. האם למד יונה את הלקח? האם הפנים את המסר? יתכן.

אבל האם רק אני מדמיין את יונה מתאושש מחומו ומשיב לאלוהים בטענות נוספות?

לעולם לא נדע. הספר מסתיים או נקטע, והתנ"ך כבר עובר למיכה, וגם בחלק מבתי הכנסת חשו כי חסר מימד של סיכום חיובי לסיפור והזעיקו את סוף ספר מיכה על מנת לחתום בו את ספר יונה שככל הנראה לא היה מספיק חינוכי לטעמם.

על מה ולמה נלחם יונה את המלחמה ההירואית הזו שהיתה אבודה מראש? לשם מי או מה השליך את נפשו מנגד. תשובה אחת "פטריוטית" תהיה: נינוה היא בירת אשור שכידוע בעוד כמה שנים, תגלה לנצח את ממלכת ישראל בה נתנבא יונה [ע"פ מלכים ב' י"ד כ"ה]. אלא שיונה בהסבירו את בריחתו אינו מעלה את הנימוק הזה, בנוסף לכך המאבק בין יונה לבין האל נמשך עוד הרבה (פרק שלם) אחרי שבוטל גזר דינה של נינוה, וגם אין שום סיבה לספר את כל סיפור הגבורה של המלחים באוניה שכן הוא מיותר למאבק שבין נינוה, יונה והאל.

סיבת המרד של יונה תישאר לתמיד עלומה וזה כבר חלק מקסמו של הסיפור, אלא שנראה לי כי מאבקו של יונה הוא סביב ניסיונו הסזיפי להעלות את האמונה ממישור היראה התועלתנית לדרגת היראה הטהורה. יונה נאבק על זכותו של בן אנוש להיאבק על עולמו מחשבותיו וחירותו. כאמור כל איתני הטבע והפיזיקה- (הים, השמש והרוח) סרים למרותו של האל, כל יצורי הטבע ממונים ומבצעים את שליחותם, מדג ועד תולעת, נותרו בני האדם. אלא שיונה רואה סביבו את האנשים והם כולם חוששים מזעמו ומעונשו של האל. האלילות לפי יונה, ושכנגדה הוא יוצא למאבק חייו, היא אמונה מתוך פחד, וחרטה ותשובה שנובעות מחשש. הנביא המורד, שעכשיו כבר מותר לנו לכנותו בהערכה, הנביא המורד והאמיץ הזה, נלחם על חירותו של האדם לעשות רע או טוב, אך לבחור את פעולותיו מתוך בחירה אוטונומית ולא הטרונומית. המלחים יראו מהאלהים כשהים סער ואנשי נינוה האמינו שעירם נהפכת ולכן כולם בתגובה שינו ממנהגם ואילו יונה הוא אי שליו של יציבות מרדנית לנוכח התנכלויות אינסופיות ולמול תהפוכות האופי האנושי. יונה הנביא האמיץ מכולם, מוכן למות למען החירות גם אם חייו שווים כקליפת השום ומאבקו חסר תוחלת.

תמצית טענתו של יונה נמצאת בפסוק וחצי בהם מתפלל יונה בפעם השניה:

אָנָּה יְהֹוָה הֲלוֹא זֶה דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה: וְעַתָּה יְהֹוָה קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי:

כראוי לנביא אמיתי ולהוגה מעמיק מתעמת יונה עם האל  תוך שהוא מזכיר את שני שיאי הקירבה התנכיים שבין אדם לאלהים אלא שיונה משנה את משמעותם מן הקצה אל הקצה. השינוי הבולט הראשון הוא איזכור שלוש עשרה המידות שבהם מתאר האל את עצמו למשה בנקרת הצור אלא שיונה מצטט אותם ומשמיט את המלה "ואמת" המופיעה בפסוק המקורי. יונה טוען כי 'שלוש עשרה המידות' מרוקנות מתוכן כשאין בהן "אמת". כשאנשים מתחרטים מפחד העונש, אפשר להתייחס להתנהגותם ברחמים, בארך אפיים ובחסד, אמת אין כאן (מעניין לראות כי נחום בהמשך ישלים את מידות הנקמה על נינוה בנחום א' ב'-ג'). יראה אנושית רגילה שכולה פחד, מקיימת מערכת מנוונת של עבודת ה' והיא כולה יראה מזויפת.  הפכפכותו של האופי האנושי גוררת בעקבותיה את הפכפכותו של האל ולכן האמת נעדרת. תשובה מתוך פחד ואמונה מתוך יראת העונש מהוות עבור יונה עילה למלחמת חורמה, כנגדן מבהיר יונה בן אמיתי, איש האמת המוכה, לקורא ולאלהים, לאורך כל הספר, כי הפחד והעונש לא יסיטו אותו ממטרתו ומתפיסתו. שיא נוסף של אמונה בתנ"ך נמצא כמובן בסיפור העקידה שמתחיל בבקשת האל "קח נא את בנך… ומסתיים באישור שניתן לאברהם: "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה…" יונה שהגדיר כבר לפני כן את עצמו כ"ירא" למרות שנהג הפוך מצייתנותו של אברהם, מזכיר לנו כאן עוד את העקידה באמרו לאלוהים "קח נא את נפשי…"[1] אני מוכן להיות הנעקד שלך, תמורת היותך עקבי ולמען מתן חירות אמיתית לאדם שפירושה בחירה ללא סנקציה או תגמול. העקידה שלי, מציע יונה לאל, נועדה להפסיק את מודל האל ההפכפך, המשחית ההופך המתנחם המתחרט והמשתנה אלא מהווה הזמנה לאל לקפיצת מדרגה ולהפיכתו לאלוהי אמת של אנשים שהאמת נמצאת בליבם  ובשמם כמו "יונה בן אמיתי". באמירתו ובמעשיו מהווה יונה דוגמא ומופת לכל מאמין אמיתי, כמי שמגשים בחייו את אמונתו וכמי שאפילו בתפילתו מקיים עימות עם האל הכל יכול שאותו הוא מכיר ויודע, אותו הוא ירא, ולפניו הוא נאבק.

 קצת אחרי משבר הצהריים, בחום היום של יום הכיפורים, רגע לפני תפילת נעילה יכול המתפלל לקבל השראה מהנביא הקטן גדול הזה ולבוא במצב תודעתי קצת פחות שפוף ולומר "עברי אנכי ואת אלהי השמים אני ירא"! לקחת דוגמה מהנביא היחידי שהתפלל פעמיים בתוך ארבעה פרקים קצרים, ירא, מאמין, אך לא צייתן נטול אופי. עמים שלמים יכלו להיות צייתנים וממושמעים, אבל אני חלק מעם מרדן שכל שיתוף פעולה שלו נעשה חרף הסתר פנים היסטורי, ועל אפו וחמתו של האל.

 יונה כמו אברהם בסדום וכמו משה בסיני וכמו איוב על פני ארבעים וקצת פרקיו וכמו שרידיו של עם שלם מרוסק ומצולק אחרי השואה, עומדים עם האל אך גם לנגדו ומעניקים לאדם מישראל את רגעי האמונה והעוז מהם היא יכול להמשיך לצעוד אל תוך השנה הבאה או לפחות עד הנעילה הקרובה, ולצעוק מתוך חירות של קרבה ויראה 'ה' הוא האלהים'.

* המאמר יפורסם במהדורת 'מקור ראשון' ליום כיפור – כתב יהודה טאובמן

לֹא זַכַּאי, אַף לֹא נְקִי-כַּפַּיִם,

וְהַלֵּב לֹא חָזַר בִּתְשׁוּבָה –

וַיִּכְרַע עַל הַסַּף אַפַּיִם,

וַיִּשְׁכַּב וְלָקוּם לֹא אָבָה.

"שִׁבְעָתַיִם מָעַלְתִּי הַמַּעַל,

שִׁבְעָתַיִם חִלַּלְתִּי הַשֵּׁם,

וְעֵדִים הַשָּׁמַיִם מִמַּעַל,

כִּי תָּמִיד הָיִיתִי אָשֵׁם.

וְעֵדִים הַשָּׁמַיִם מִמַּעַל

שֶׁדָּבַק בִּבְשָׂרִי הַחֵטְא,

כִּי אָשׁוּב וְאֶמְעַל הַמַּעַל,

כִּי עוֹדֶנִּי הַבֵּן הָאוֹבֵד".