ואלה שמות בני ישראל

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ" (שמות א א). פתיחתה של פרשת שמות אינה מעוררת תשומת לב מיוחדת. אולם אם נשים לב למושג בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, נראה שהוא משנה כאן את משמעותו מציון כלל בני יעקב, לשמו של כלל ישראל.   בְּנֵי יִשְׂרָאֵל  הם המושא של פרשת שמות, של ספר שמות כולו (וגם של שלושת החומשים שאחריו).  בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הם בני יעקב, כלומר משפחה שהולכת ומתרחבת, את זאת ניתן להבין מהמשך הפסוק: אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. העובדה שהם כולם בנים של אב אחד (יעקב), מבטאת קשר של גורל משותף, יחד עם  זכרון היחסים המורכבים והמסוכסכים מספר בראשית. השימוש החוזר בכינוי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מניח יחסים משפחתיים.

בפתח העיון בפרשת שמות שאלנו מתי משפחה הופכת לעם? והאם בהכרח ותמיד  עַם הוא משפחה מורחבת? כדי לענות על השאלה השניה יש לבחון עמים  שונים ומה עושה אותם לעם ע"פ ההיסטוריה והסיפור המכונן של כל עם. נשאיר שאלה זו לדיון אחר.

השאלה מתי משפחה הופכת לעם ומה משמעות ההבניה התודעתית לפיה העם הוא משפחה מורחבת ראויה לעיון בהקשר של פרשת שמות ופתיחת  סיפור המכונן את התודעה הלאומית שלנו.

בהמשך הפרשה כתוב: וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף: וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ (שמות א ז-ח) הראשון המכנה את בני ישראל עַם הוא פרעה מלך מצריים שמזהה את  עם ישראל כאיום דמוגרפי על העם המצרי. הזיהוי כעם בא ממקור חיצוני לבני ישראל, ובמגמה דכאנית.

עד כאן העיון בפרשה. ועדיין נשארת השאלה מה המשמעות של התפיסה שלנו את העם כמשפחה מורחבת.  נראה כי התשובה לשאלה זו נעוצה בלוח השנה המשותף שילך ויתהווה בהמשך ספר שמות, מעבר לו התביעה לראות בבן העם אח שגם אם אינני אוהב את התנהגותו הוא אחי ויש לי אחריות לשלומו. אני מחויב כלפיו. ספר בראשית סיפר לנו את סיפורה של המשפחה. בכך הוא מהווה תשתית לספר שמות לא רק מבחינה סיפורית או היסטורית. מורכבותה של המערכת המשפחתית בספר בראשית היא התשתית למורכבות של הברית הלאומית שהיא  שותפות, ערבות, אחריות הדדית בין משפחות ובין שבטים. העם הוא משפחה של משפחות ובכך הוא תובע לעצמו יחסים המושתתים על  הנחה של קרבה ומחויבות אנושית. בן העם איננו שותף לי בנכסים (אדמת לאום) בלבד, הוא בראש ובראשונה אחי. כאח  יש לי מחויבות מוסרית אליו, כאח יש לנו ציוני זמן משותפים, וגם אם נרחק איש מאחיו במקום מגורים או בהשקפת עולם  או אורחות חיים, נמשיך להיות אחים. הברית ביננו היא ברית אחים.

הייצוג של תפיסה זו הוא הקהילה היהודית. הקהילה היא משפחה מורחבת, משפחה של משפחות. גם אם יש בה קנאה, רכילות, מאבקי כוח  ותחרות (כמו במשפחה) בני האדם בה הם בעלי שמות, ופנים ולא  המון. קהילה היא מקום בו בעת צרה תקבל עזרה (גם מאנשים שאינם בני משפחה). קהילה היא מקום ליצירה משותפת. משפחה של משפחות – יצוג של העם. קהילה מקיימת חיי ציבור  ותרבות ופועם בה דופק חייו של העם.

מיטיב לתאר זאת  אליעזר שבייד: עקרון הקהילה הוא גם העקרון של אחדות המשפחה, התא החברתי הקטן ביותר, ושל אחדות העם, היחידה החברתית הגדולה ביותר. הכוונה היא לעקרון של ברית, ברית בין אנשים, ברית בין משפחות, ברית בין עדות ובין שבטים, ולעתיד לבוא – ברית עמים. (שבייד, חידוש החיים הקהילתיים בישראל, מתוך "מיהדות לציונות, מציונות ליהדות" 1978).

מודעות פרסומת