תרומה ותצוה – עושר ציבורי – אוטופיה מוגזמת?!?

בפרשות תרומה ותצוה מכתיב אלוהים למשה את תכניתו האוטופית לבניית המשכן ולתפקודי הכוהנים בו.

אלוהים מצוה על משה: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה ב), לאחר מכן הוא מפרט בשישה פסוקים את החומרים השונים אותם יתרמו לבניית המשכן, ומסיים את הפתיחה ביעוד החומרים: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם:" (שם ח). שני הפסוקים הללו ראויים עיון מעמיק: לפי פסוק ב' בניית המשכן תהיה אך ורק מחומרים שיתרמו בנדיבות – כלומר לא מדובר פה בהטלת מס כזה או אחר, אלא בתרומות שיגיסו מכל העם וכל אחד ייתן לפי מדת הנדיבות שלו.  אלוהים מצפה מעם ישראל לתת כל אחד לפי רצונו. הוא לא חושש שהם יסתכלו כמה חבריהם נתנו, הוא לא חושש שהם ישמרו את העושר לעצמם. הוא בטוח שהם יתנו בנדיבות. הפרוט בששת הפסוקים (ג-ז) מבהיר שאכן מדובר בחומרים יקרי ערך. רוצה לומר, המשכן משכנו של אלוהים בקרב העם הוא המקום שאליו על פי התכנית האלוהית יאסף    מתוך התנדבות ובנדיבות כל העושר של בני ישראל. כל אחד יתן מעט ויחד יווצר עושר גדול וזהו: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם:".

קשה לדמיין חברה שבה יתרום כל אחד כפי יכולתו את מעט חומרי הערך שברשותו למען בניית מקום ההועדות משכן הקדושה. ובכל זאת – אלוהים רוצה שבני ישראל יוותרו בנדיבות על מעט העושר החומרי שברשותם, יעבירו אותם לרשות הכלל ויחד יבנו משכן לאלוהים, שהוא בית ציבור משותף לכולם. עצם המעשה הוא מעשה מקודש ואולי זו בעצם כוונת ההנחיות שאלוהים נותן למשה. חברה שתצליח לעמוד במשימה שכזו היא בלי ספק חברה שהקדושה שורה בתוכה – וניתנת כאן הזדמנות לבני ישראל לעלות בדרגה וליצור חברה שהקדושה שורה בה גם על היחסים החברתיים, יחסים של נתינה ללא השוואה, ללא תחרות וללא התחשבנות.

עלינו לחכות לפרשות ויקהל ופיקודי לקראת סיום ספר שמות  לראות מה יעשה משה עם ההנחיות שהוא מקבל כאן בהר סיני.

מודעות פרסומת