אדם אשר בסף

אדם אשר בסף

 סף ודלת הן מילים המציינות מעבר. נעסוק ברשימה זו במתח ביניהן. הסף הוא מקום הדמדומים, הגבולות העמום שלא ברור מתי אתה חוצה אותו, זאת לעומת הדלת שהיא המקום הידוע והמוכר. על מנת לצאת מעבדות לחרות, לצאת מהעבדות המוכרת אל החרות הלא נודעה אתה נדרש לסף:  בני ישראל ערב היציאה ממצרים מצווים לשחוט את קורבן הפסח ולעשות את הדבר הבא: 'ולקחתם אגודת אזוב [צמח] וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות מן הדם אשר בסף…' (שמות יב' כב'). הסף הוא מקור לגבול ולמתח בין הפנים והחוץ, ברם הסף מאפשר לך את אופציית אי ההכרעה, משמע לבחור ללכת על הסף ולהימנע מן ההכרעה של להיות בפנים או בחוץ. בהקשר זה מעניינת מאד קריאתו של אליהו אל העם: 'עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים?', האם גם כאן אנו יכולים לקרוא זאת בלשון סף? ואם כן על אלו שני ספים העם פוסח? כך או כך, לעומת הסף, הדלת מחייבת אותך בהכרעה.

 נעשה עתה מעשה כורך בין שאלת הסף מול הפתח ובין שאלת בית המדרש מול בית הכנסת.  המחשבה על ההפרש בין סף לבין פתח, מזמינה אותנו לתהות על מהותו של בית מדרש (עולם הלימוד) לעומת מקומו של בית הכנסת (עולם העשייה).  במדרש דברים רבה (פרשה ז', אות ב') עולה כי בית הכנסת נדרש לשתי דלתות, ואילו לבית המדרש לא מצויין שהוא נדרש שתי דלתות ואולי הוא לא נדרש כלל לדלת אלא לסף! דלתות בית הכנסת דורשות ממך הכרעה ערכית להצטרף אל הציבור, הן דורשות ממך לוותר על הייחודיות שלך. כך, בביה"כ הכל שווים והכל מצטרפים למניין, ולכולם קול אחד בלבד. אפילו כולנו חכמים וכולנו נבונים עדיין מעמדנו בביה"כ זהה להדיוט. וכהן הדיוט ואולי אפילו כהן אידיוט… עולה על מעמדו של התלמיד החכם, רק משום כהונתו. היכולת לוותר מעצמך לאחר, והיכולת לראות את עצמך כאחד האדם שווה בין שווים, דורשות הכרה ותודעה, הן דורשות את המעבר בדלתות. לכן, בית הכנסת הגם ושורות ספסליו עומדים כפלס ומקומו הקבוע של ארון הקודש – הוא עדיין המקום של אי הסדר. לכן, לא פלא שכניסה אל הכאוס הזה אסור לה להיות מקרית. אתה צריך לעבור בדלת. ברם, חוסר ההיררכיה אינו אנרכיה, וזאת מזכירה לנו הדלת השנייה. ללמדינו, הכללים החלים בפנים הם רק שונים מאלו החלים בחוץ.

 מאידך גיסא, בית המדרש הוא מקום משכנה של הרוח. מעונה של הרוח הינו דינמי, האדם הוא זה הקובע את גבולות הרוח שבו: 'על אֲשֶׁר יִהְיֶה-שָּׁם הָרוּחַ לָלֶכֶת יֵלֵכוּ, שָׁמָּה הָרוּחַ לָלֶכֶת' (יחזקאל א', כ'). לפיכך, פתח משכן הרוח אינו פיסי אלא מטפיסי. הסף הוא הפתח המטפיסי לעומת הדלת שהינה פתח פיסי. הדלת להבדיל מן הסף מכתיבה לך גבולות ברורים וידועים, הסף מזמין אותך לסלול את נתיבך, ומקום הסף הוא מקום ארבע רוחות הארץ. יש מי שיבחרו לצאת ולבוא בין דלתות ולעולם לא יבואו בסף, הם יהיו אלו שתמיד יהיו על הסף ולעולם לא יחצו אותו. הדלת היא אותו המקום המזמין המוכר והנוח, אך גם הסוגר והכולא. העובר כל חייו בין דלתות עלול למצוא עצמו מחוץ לדלת. ברם, אם נצא חוצה לגבולות הפיסיים שלנו ונכיר בסף, נוכל להרחיב את גבולותינו. בעוד הדלת מזמינה אותך להכיר בגבולות במרחב הפיסי בלבד, הרי שהסף מזמין אותך להכיר בגבולות גם במרחב הזמן. ומרחב הזמן, להבדיל מהמרחב הפיסי, הוא ממלכת האדם, הוא הדרור והחירות.

כתב: אסף פילה

 

מודעות פרסומת