מחשבות על פרשת כי תצא

פרשת "כי תצא" פותחת בתאור מצב של נצחון במלחמה: כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ" (דברים כא י) הפרשה מסתיימת בתאור מצב של זכרון ההפסד במלחמה: זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וגו' (דברים כה יז – יט). הנחה  שעולה מקריאה זו ומשם הפרשה היא כי הפרשה תעסוק בדיני מלחמה.  אם כך היה הדבר, שהרי הקריאה המסורתית של זכרון המלחמה בעמלק כאילו היא מלחמה באויב ממשי האורב לעם ישראל ומתגלה בכל דור ודור בדמות כוח רשע אחר – דמוני, יש לומר – הבא להשמיד את עם ישראל, היתה מתקבלת על הדעת ובת תוקף.

אולם עיון בפרטי הדינים שמונה פרשת "כי תצא" מציב אתגרים שונים לחלוטין שאין בינם לבין דיני מלחמה כמעט דבר.

והנה   הפיסקה הפותחת במלואה:

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ: וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה:  וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ:  וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה: וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ: ס

(דברים כא י- יד)

האתגר שמציבה פיסקה זו הוא האתגר של התמודדות עם היצר, של מאבק במשיכה להשפיל את האחר, האתגר לראות את אשת יפת התואר השבויה כאדם, להניח לה להתאבל על אביה ואמה, להתאפק. היחס של התורה  לאשת יפת תואר השבויה  הוא יחס הומאני יחסית, יחס הדורש איפוק, מחשבה ושיקול דעת. קשה להכיר באדם שנמצא בתפקיד האשה יפת התואר. התורה קוראת לעשות זאת.

וכך, אם נמשיך לעיין ברשימת החוקים שמונה פרשת כי תצא נמצא כי כמעט כל הצוויים הנמנים בה הם צוים של איפוק, שיקול דעת ובעיקר מאבק ביצר ובמשיכות  אנושיות מגוונות שכולן מביאות לפגיעה כזו או אחרת בבני אדם אחרים. מאבק ביצר, לאנוס, מאבק ביצר להעניש (אשה שאינה מוצאת חן בעינך) מאבק ביצר במין, מאבק ביצר לעבודה זרה, ביצר הכיבוש והניכוס ולסיום גם כנגד המשיכה לרמות במסחר.

מכל אלה ניתן להבין את הקו הפרשני האלטרנטיבי שעולה גם במדרש ביחס למלחמה בעמלק. קו פרשני לפיו עמלק המזנב בנכשלים הוא הקול הפנימי הקורא לנו ברגעים רבים בחיים להתפתות, לרמות, להתפרץ,  לפעול בניגוד לשיקול הדעת המחפש איזון בין מה שטוב לי למה שלא יפגע בזולתי.  לפעול בניגוד לקו אותו מבססת פרשת כי תצא בדינים הרבים שבה. עמלק תוקף אותנו כששיקול הדעת המוסרי שלנו נחלש ואנחנו נוטים לראות רק את עצמינו.

"אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק" וגו' (דברים כה, יז) – היינו היצר הרע, הוא עמלק היושב בתוך גופך ושוכן במפתחי הלב, והוא היצר והוא השטן וכו',

 (ספר תפארת שלמה על התורה – פרשת דברים (שלמה הכהן מראדומסק, מגדולי רבני החסידות)

הנטיה לחפש את עמלק מחוץ לנו ולראות את תחלואינו, כמו גם את הסכנות האורבות לנו, כתלויים בגורמים חיצוניים בלבד, אפשר שגם היא מאותן חולשות שפרשת כי תצא מזהירה נגדן.  נראה שהתורה מלמדת אותנו שאויב חיצוני הוא איום הרבה פחות מסוכן מהאויבים הפנימיים האורבים לנו בתוכנו. נקודת החולשה המסוכנת ביותר לפי פרשת כי תצא היא באי ראיית האחר כמו גם בראיית כל הרע רק באחר.  בנקודה הזאת אנחנו לא מצליחים למחות את זכר עמלק.

במקום דיני מלחמה באויב חיצוני, מציגה פרשת כי תצא את האתגר להלחם באויב הפנימי של כל אחד מאיתנו ושל כולנו כחברה, האויב שהוא אנחנו בעצמינו.

אורית