הדים משיעור בית המדרש- כ"ג חשון, תשע"ה (16.11.14)

הנה משנה בה עיינו בחברותא בבית המדרש:

 שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה.

הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד,

עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים:

אבות א' ב'

איזו יציבות מאפשרים שלושה עמודים?

שולחנות בימינו עומדים על ארבעה, אדם עומד על שתיים.

ובכל זאת  מסתבר שחצובה, למשל,  היא הדרך העדיפה ליצור יציבות עבור מה שמונח עליה.

במשולש כל צלע נמצאת במגע ישיר עם הצלעות הנוגעות בה והקשר בניהם הוא קשר של תמיכה זה בזה.

שאלנו מה הוא העולם? האם הוא היקום או שמא הוא הזמן.

חשבנו אולי הוא החברה.

גילינו שבתורה המושג עולם תמיד מדבר על זמן מהעבר אל העתיד.

אז מה אומר לנו שמעון הצדיק, אותו  כהן גדול אולי שהימים שלפני מרד החשמונאים, אולי, שאת דבריו בחר ר' יהודה הנשיא לערוך בפרקי אבות, הרבה לאחר החורבן?

בקריאה ראשונה חשבנו שזה פשוט – לפחות שני העמודים הראשונים:

התורה, כבר למדנו במשנה הראשונה באבות, היא המסורת הסיפורית, היא מה שקיבל משה מסיני – חוק. וחוק גם במובן של מה ששופטים על פיו וגם במובן של החוקיות של העולם.

היא מה שאנחנו לומדים ומצווים להרבות ללמוד אותו – היא המוסר, והיא המושגים שעוזרים לנו להבין את מעשינו.

אולי התורה היא התודעה האנושית השואפת ליצירה ועשיה מוסרית ומושכלת.

עבודה היא תמיד הפרקטיקה. אם בעולם הדתי עבודת אלוהים, עבודת הקרבנות. – ושמעון– הצדיק אם היה כהן גדול, עסק כנראה בעבודת הקרבנות. העבודה היא ההוצאה לפועל של הרעיונות והתודעה היוצרת. היא החיים הממשיים: הפרנסה, הכתיבה, היצירה גם עבודת אלוהים, עשיה חברתית, קהילתית ושכמותם.

ואז הגענו לגמילות חסדים, ועלתה השאלה, מה זה ואיך זה קשור לתורה ולעבודה. מה יש בגמילות חסדים שהוא עמוד שווה ערך לתורה ולעבודה?

חשבנו על קופות צדקה וגמ"ח – וראינו שקיומם והחיבור בין המנהג עליו הם מצביעות לביטוי המילולי מטעה ומבלבל.

העלנו השערה שגמילות מעידה על משהו שקשור ביחסי גומלין. חסד, אם כך  הוא מעשה של  התייחסות אנושית. אולי זו אהבה.

אז מה יש בגמילות חסדים שאין בתורה ואין בעבודה? האם יחסי הגומלין האנושיים שווים בערכם לדברים גדולים וקיומיים כמו תורה ועבודה?

והאם זה מתאים למדרש של ר' שמלאי, מהתלמוד הבבלי (סוטה יד ע"א):

דרש ר' שמלאי: תורה – תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים; תחילתה גמילות חסדים, דכתיב: ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם; וסופה גמילות חסדים, דכתיב: ויקבר אותו בגיא.

לפי ר' שמלאי התורה נפתחת במעשה חסד אלוהי בעת גרוש אדם וחוה מגן עדן כשתפר להם כתנות עור, ונגמרת בקבורת משה בידי אלוהים.

שני מעשים של התייחסות אנושית מאלוהים דווקא ברגעים של גרוש ושל מוות.