חודש אב – על  החורבן וההתחדשות

הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים

יהודה עמיחי

מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים,

לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם

פְּרָחִים בָּאָבִיב.

הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים,

הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה

כְּמוֹ חָצֵר.

אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים

אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ

כְּמוֹ הַחֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ.

וּלְחִישָׁה תִּשָּׁמַע בַּמָּקוֹם

שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת

אֲשֶׁר נֶחְרַב.

השיר הזה של יהודה עמיחי מלווה אותי שנים רבות. אני נזכרת בו ונעזרת בו בכל פעם בו אני נכנסת או נפגשת עם מאבק של צדק מול צדק. כשצדק אחד עומד מול מול צדק אחר וכל אחד מהם דורש בלעדיות לעצמו אני רואה לנגד עיני מלחמה. מן המקום בו מתרחשת מלחמה הוא רמוס וקשה.  המקום בו מתרחשת מלחמה אין בו אהבה, אין בו אלוהים, יש בו רק חורבן. וכאן תוך כדי כתיבה קורה לי מה שודאי קורה במלחמות – הצדק עליו נלחמים נרמס, נשכח ובודאי לא צמח.

יהודה עמיחי שר בזכות הספקות. המקום שבו אנו צודקים הוא הבית הבנוי, העומד יציב על תילו. הבית כמו הצדק  בנוי לתלפיות, יציב, ומאפשר מנוחה לגוף ולנשמה.

 בני אדם שואפים ליציבות, לבטחון, למנוחה – לצדק. טוב להיות צודק. אבל במקום שבו אנו צודקים אנחנו רואים רק את עצמינו, מתגדרים בצדקתינו ואין מקום למפגש עם האחר, עם הזולת. כשאנחנו בבית, האחר שבחוץ הוא הזר ולעיתים האויב המאיים. רק כשנצא מהבית או מן הצדק נתפנה לראות את הזולת, נוכל לחוש את פגיעותו, נפגוש את מאוויו, נשמע את לחישותיו.

הספק הוא הצדק התחוח, כמו אדמה חרושה. הספק מאפשר זריעה, מזמן צמיחה. הספק מבקש מפגש עם ספק אחר. הוא מזמין למפגש, ללימוד, ליצירה, לאהבה. המקום בו היה הבית  אשר נחרב הוא מקום של לחישה, הוא מקום של בת קול, הוא מקומה של ראשית בריאה חדשה, מקומו של אלוהים.

אישה יודעת בגופה את המחזוריות הזאת של בנין וחורבנו, חורבן  והאהבה שהוא מזמין.  גם הטבע יודע את המחזור הזה.

המחזוריות הזאת מצויה גם בטבע. בשיא הקיץ אנחנו חשים כאילו העולם חרב. חודש אב הוא  שיאו של הקיץ, הזמן בו הבית אינו מגן מהחום (כשאין בו מזגן), הזמן בו השמש מיבשת כל, העולם בשיא היובש וכבר כמעט ואין פרי על עצים.  האבל הגדול על החורבן מצוין בדיוק בחודש בו נדמה שהעולם נשרף. הבית, ביתו של אלוהים, נחרב בראשונה ובשניה ממש בחודש אב.

חרב בעברית זה יבש. היובש של הקיץ הישראלי יוצר חוויה של חורבן. היובש הזה הוא רמוס וקשה.  אולי זו הסיבה העמוקה לכך שחורבן הבית התרחש באב.  בשיא היובש אנו חשים היטב את החורבן.

חורבנו של הבית, הביא במבט היסטורי ליצירה והתחדשות בלתי נתפסים. על חורבן הבית נבנתה תרבות עשירה, עניפה, המקיפה את כל תחומי החיים. העם היהודי יצר על חורבן הבית תרבות ללא בית, תרבות של שאלות, תרבות של ספקות, תרבות הולכת, תרבות של הלכה. ולמרבה החכמה תרבות בונה ויוצרת שלא ויתרה מעולם על האבל. האבל על הבית שנחרב  נכנס ללוח השנה שלנו, שולב ועוצב בו כחלק בלתי נפרד מהחיים.

מסכת תענית במשנה מספרת לנו על תהליך המביא לחורבן. תהליך של משבר בו משתבשת התקשורת שבין הארץ לשמים.  תהליך בו אלוהים מתריע בפני בני האדם על שבירת הסדר החברתי והם נקראים לתקנו.    הפרק האחרון במסכת תענית מוליך אותנו מתיאור העולם בתיקונו, עם משמרות הכהנים בתפקידם, עד לחורבן הבית  –  בשיא הקיץ, שיא היובש, שיא החום בין י"ז בתמוז לט' באב.

וכאן כשהמסכת ממש מגיעה לסיומה אנחנו עדים לשמחת הצמיחה וההתחדשות:

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל,

לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים,

שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין,

[….]

וְכֵן הוּא אוֹמֵר, (שיר השירים ג) "צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ".

בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה.

וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן:

משנה מסכת תענית פרק ד (ח)

באותו חודש עצמו, שבוע לאחר האבל הכבד על  החורבן אנחנו מציינים את חג האהבה. טו באב (כמו יום הכיפורים) הוא חג של התחדשות, של צמיחה, חג של חתונות.  ממש כשם שבטבע של ארצנו הטללים מתחילים להתרבות, כשהחצבים מתחילים לפרוח בגבעות, תהליך בריאת העולם מתחדש (לקראת ראש השנה) ומהאבל על החורבן עולה התקוה והשאיפה והאמונה בהתחדשות העולם, ובבניה המחודשת.

ואנחנו, היום, בזמנים של הרבה מאוד צדק. צדק מול צדק מול צדק. איך נשכיל להיות במצב של " וּלְחִישָׁה תִּשָּׁמַע בַּמָּקוֹם / שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת / אֲשֶׁר נֶחְרַב."? איך נגיע למפגש של אהבה?  איך נלמד לחיות במצב שבו הבניה עצמה יותר חשובה מהבית שיעמוד? איך נדע להמשיך את היצירה הזאת ארוכת השנים שהיא היא – היצירה העיקר ולא רק תוצריה? איך נלמד לקדש את המתהווה, את השואל להשתנות, את הלוחש, ולא את הצועק את צדקתו? איך נלמד מהגוף הנשי לקבל את המחזור הזה של בניה שנובעת מתוך החורבן? איך נקשיב לטבע ארצנו ולא נביט רק על הבנינים העומדים בה בצדקתם.

האם חודש אב יכול להיות חודש האם?